החלטה בתיק ע"ח 4153-03-13

רקע

כנגד העורר הוגש לבית המשפט לתעבורה בצפת כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות של אדם וכן עבירות נלוות. עם פתיחת משפטו הוגשה בקשה לפסילת רישיונו עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט לתעבורה נעתר לאותה בקשה. הוגש ערר על החלטת הפסילה הנ"ל ובית המשפט כאן (כב' השופטת הלמן) קיבלה את הערר. כב' השופטת הלמן סקרה את טיעוני הצדדים ובסעיף 6 להחלטתה קבעה, כי לאחר סקירת חומר הראיות הלכאורי ישנה אינדיקציה לקשיים הנוגעים לשאלת מסוכנותו של העורר. בסופו של דבר קבעה כי העורר עמד לטעמה בנטל השכנוע בדבר העדר מסוכנותו ועל כן ביטלה את החלטת בימ"ש קמא לשלילת רישיונו עד תום ההליכים.

בינתיים, ולאחר שניתנה ההחלטה בערר, נשמע משפטו של העותר, ובית משפט קמא הרשיע אותו.

מיד בתום הקראת הכרעת הדין וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון ביקשו הצדדים יחדיו מבית המשפט לדחות את הטיעונים לעונש למועד אחר לצורך לימוד הכרעת הדין, ואז ניתנה החלטת בימ"ש כדלקמן:

החלטה

"בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הצדדים יטענו לעניין הצורך בפסילתו מלנהוג על אתר... (__)".

בסמוך לאחר החלטה זו ביקש התובע לפסול את העורר מלנהוג וכן כי הפסילה לא תעוכב נוכח ההרשעה. ב"כ העורר טען בפני בימ"ש קמא שיש לדחות את הבקשה ולא לפסול את העורר מלנהוג עד תום ההליכים וכן לא להטיל שום עונש שיהיה בבחינת יצירת עובדה אשר לא ניתן יהיה לתקן אותה לאחר שמיעת ערעור. לטענתו שם, אם יזוכה הנאשם בערעור יהיה בכך כדי להענישו מעבר לנדרש. הוא ציין כי הנאשם נוהג מזה שלוש שנים והזכיר את החלטת בימ"ש המחוזי שביטל החלטה קודמת לפסילתו עד תום ההליכים.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים קבע בית משפט קמא, כי נוכח ההרשעה בעבירה החמורה של גרימת מוות ברשלנות הפכה אשמת הנאשם לוודאית ואין לאפשר לו לנהוג חופשי בכבישים. עוד ציין בימ"ש קמא כי המצב המשפטי השתנה לאחר ההרשעה ואותם ספקות שהעלה בימ"ש המחוזי בהחלטת הערר אינם קיימים עוד לאחר ההרשעה והפסילה היא מחוייבת המציאות לצורך הגנה על שלום המשתמשים בדרך ומניעת פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. על כן פסל בימ"ש קמא את הנאשם מלנהוג עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לאלתר.

טיעוני העורר

העורר הפנה לסעיף 46 לפקודת התעבורה המסמיך את בית משפט קמא לפסול רישיון עד תום ההליכים "לבקשת היועמ"ש או בא כוחו". לטענתו יזם בימ"ש קמא את הליך הפסילה ועל כן נפל פגם המצדיק התערבות בימ"ש זה. לדבריו מטרת ההליך היחידה בבית משפט קמא היתה למנוע את זכותו של העורר לבקש ולקבל עיכוב ביצוע לכל העונשים, לרבות הפסילה, לאחר שהגיש ערעור לבימ"ש המחוזי.

עוד הוא ציין כי ב"כ המדינה הסכים במהלך הדיון לתת לעורר תקופה להתארגנות בטרם יפסל רישיונו, אולם טענה זו כלל לא נרשמה על ידי בימ"ש קמא לפרוטוקול (בפניי אישר ב"כ המדינה כי אכן ניתנה הסכמה כאמור).

הוא הזכיר כי העורר נהג 30 שנה ללא עבר תעבורתי וכן טען כי רשלנות העורר היא רשלנות נמוכה.

טיעוני המשיבה

נתבקשה דחיית הערר. כאמור אישר ב"כ המשיבה כי עו"ד לרנר שהופיע בפני בימ"ש קמא הסכים שתינתן תקופת התארגנות טרם תיכנס הפסילה לפועל.

באשר לטענת העדר סמכות בבימ"ש קמא לפסול טען, כי בימ"ש קמא נתן החלטתו לאחר שנשמעה דעתו של ב"כ המשיבה ולא לפני כן ועל כן עמד בתנאי סעיף 46 לפקודת התעבורה.

עוד טען, כי לאחר הרשעת הנאשם נתקיים שינוי נסיבתי באופן שאותם ספקות עליהם עמדה ערכאת הערר, עת קיבלה את הערר על החלטת הפסילה המקורית, כבר לא נתקיימו שכן בימ"ש קמא שמע את הראיות והכריע את הדין להרשעה.

אשר להשלכות שיש להחלטת בימ"ש קמא על הבקשה לעיכוב ביצוע שיכול ותוגש בעתיד, טען כי לטעמו השיקולים שיש לשקול עתה בבואו של מותב זה להחליט בערר שונים מן השיקולים שישקול בימ"ש קמא שעה שתוגש בקשה לעיכוב ביצוע וגם אם ישקול מותב זה את אותם שיקולים כגון סיכויי הערעור, חומרת העבירה, עבר פלילי וכו', יש להותיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה שכן רוב רובה של הכרעת הדין מסתמכת על קביעות שבעובדה והתרשמות מעדים ועל כן ספק רב אם בימ"ש לערעור יתערב בה.

תגובת העורר לטיעוני המשיבה